אתיופיה-50

אתיופיה- מסע במנהרת הזמן

אתיופיה נמצאת במזרח יבשת אפריקה וגובלת עם אריתראה, סודן, קניה, סומליה וג'בוטי.

אתיופיה היא מדינה עתיקה עם היסטוריה מעניינת וחיים בה מעל 200 בני לאומים שונים שדוברים 80 שפות.

ישראלים שמעוניינים לטייל באתיופיה צריכים להוציא ויזה בשגרירות אתיופיה בשיראל, שכתובתה:

 דרך פתח תקווה 48, תל אביב.
טלפון: 03-6397831/2

info@ethioemb.org.il

 

המטבע האתיופי הוא "ביר", מחולק ל 100 סנט.

שקל ישראלי אחד שווה 11 ביר אתיופי.

עלות הטיול באתיופיה נמוכה.

יש אפשרות לטייל לאורך כל השנה. בגלל גודלה של המדינה יש הבדלי אקלים בין אזור לאזור.

ניתן לטוס מישראל לאתיופיה בחברת "אתיופיאן איירליינס" שמפעילה טיסות סדירות מנתב"ג לאדיס אבבה, בירת אתיופיה.

כתבה: נחמה טל    צילם: איציק טל.

מסע לאתיופיה, הארץ הענקית עם אוכלוסייה של למעלה ממאה מיליון תושבים, הוא מסע לעבר.

לא לעבר הקרוב אלא לחיים כפי שתמיד דמיינתי לי בשעורי התנ"ך.

טוב, לא בדיוק, כי כאן, באתיופיה, יש גם אזורים מלאי קופים, אוכלוסייה ששני שליש ממנה נוצרים ושליש מוסלמים ויש שבטים אפריקאים שחיים כמו שחיו אבות אבותיהם במעבה היערות. חיי היומיום לקוחים כאילו מתקופה קדומה כאילו המאה העשרים ואחת לא פגשה אותם.

בקיצור, יצאנו לדרך, בטיול קבוצתי, ל-16 יום, מיד אחרי יום כיפור, לפני שלש שנים. לא סתם נבחר התאריך הזה. התכנית הייתה להשתתף בטקסי חג המסקל שאכן היו עבורנו מרשימים וחווייתיים במיוחד .

התניידנו באוטובוס, ג'יפים וארבע טיסות פנים. הודרכנו על ידי מדריך ישראלי  (אליק שחף) ומדריך מקומי מדהים , (בשם פילימון) שעזרתו ורגישותו הרבה עזרה לנו לצלוח כמה קשיים בטיול בקלות רבה יותר.

מסלול הטיול כלל את: אדיס אבבה (שלא הלהיבה אותנו במיוחד),הנילוס הכחול ומקורות הנילוס, גונדר (עיר הבירה לשעבר שבה ובסביבתה כמה כנסיות ומבנים מעניינים ומקום מושבם של רב יהודי אתיופיה), הרי הסימיאן הגבוהים (שבהם נופים יפים הרבה בעלי חיים ובעיקר להקות ענקיות של קופים), לליבלה,(האתר החשוב ביותר באתיופיה ובו כנסיות מדהימות חצובות בתת הקרקע ובסלע)  אקסום (עיר הבירה הקדומה מהמאה ה-1 לפני הספירה), וביקור בכמה שבטי ילידים. שזו חוויה בפני עצמה (להלן).

פנים רבות לאתיופיה – יש בה אתרים ייחודיים מאד שלא תמצאו בשום מקום אחר בעולם. אתרים נוצריים בני מאות רבות של שנים ובהם ציורי קיר מרהיבים, אובליסקים בני למעלה מאלפיים שנה עומדים על תילם, קשר מיוחד אלינו והאמונה שארון הברית עבר אליהם והם שומרים עליו מכל משמר, שבטים אפריקאים שונים כשלכל שבט מנהגים משלו ובעיקר תלבושות מרהיבות.

יש משהו מלהיב ומסקרן בחיי היום יום של האתיופים. רובם גרים בכפרים לא גדולים, מנותקים מחשמל ומים (לפעמים יש כמה גנרטורים בכפר לצורך מאור וטלויזיה לבני הכפר). המראה השכיח הוא של המוני גברים נשים וילדים הולכים בשבילים יחד עם עדרי בקר וצאן ומעט כלי רכב. הנשים בדרך כלל עם משא כזה או אחר: מיכל ענק של מים שהביאו מהבאר הרחוקה מהכפר, ערמה ענקית של חציר או ילד על הגב. לגברים החיים קלים יותר…הכל בשלווה ובשקט. הם מעולם לא הכירו עולם אחר.

אבל החוויה הייחודית הזו מתערבבת עם תחושת זעזוע מהעוני הנורא הלכלוך ומה שבעיננו נתפס כהזנחה של המרחב הציבורי השוררים  ברב אזורי אתיופיה (המצב, כמובן טוב יותר בערים אך רוב רובה של האוכלוסייה מתגוררת בכפרים ועוסקת בחקלאות). חיי האתיופים קשים, קשים מאד, ובעיקר חיי הנשים העוסקות בעבודות הפיזיות הכי קשות.

התחושה הזו מחלחלת בך במנות קטנות  ועם הזמן היא מעיקה יותר ויותר …

אזהרה – התאכסנו בבתי מלון סבירים ביותר. זה לא מנע מקרוב למחצית הקבוצה לסבול מקלקולי קיבה קשים מאד וכל מיני חוליים אחרים,  עד כדי צורך בעזרה רפואית דחופה. הביקור במרפאה המקומיות היה מזעזע, מסוכן ממש ומטלטל רגשית. מזלנו שיכולנו להיעזר במדריך המקומי שפשוט הציל אותנו…על כן חשוב ביותר להיזהר בנושא האוכל, גם במלונות טובים. לדעתי, רצוי להימנע עד כמה שאפשר מאכילת ירקות טריים ובוודאי משתית מים מהברז.

אתיופיה – כך היא נראית

באתיופיה תוכלו למצוא אתרי נוף מגוונים. מפלים אדירים (מפלי הנילוס הכחול), אגמים יפים ושלווים ובהם חיות כנף רבות, הרים גבוהים המשתרעים לגובה של למעלה משלושת אלפים מטר (הרי הסימיאן) ובהם להקות קופים מסתובבות חופשי, ובעיקר מישורים מוריקים אין סופיים (לפעמים קצת פחות מישוריים ) ובהם חלקות אדמה בצבעים שונים ועליהם רועים עדרי צאן  ופזורים הכפרים. בדרום, במקום הימצאם של השבטים,  מרחבי סוואנה ריקים וצחיחים.

 

חוויה מיוחדת היא הנסיעה. להוציא כמה כבישים המחברים בין הערים הגדולות בהם נסענו באוטובוס, הנסיעה התבצעה ברכבי שטח עם נהגים מיומנים במיוחד. הכבישים צרים ודרכי העפר מפוצצים בערב רב של בני אדם, פרות וצאן הרואים בכלי הרכב מטרד או לכל הפחות נשארים אדישים להם. כך הופכת הנסיעה לאיטית ומלאת אתגרים מחד אך מרתקת מבחינה אנושית מאידך.

 

הנצרות באתיופיה

אי אפשר לדבר על אתיופיה בלי להתייחס לנצרות התופסת חלק כל כך מרכזי בהיסטוריה ובחיי העם. היא שם כבר מהמאה הרביעית אבל לא מזכירה במאומה את הנצרות כפי שאנחנו מכירים אותה בעולם המערבי.

נמצא כאן כנסיות עתיקות עם ציורי קיר המיוחדים לאתיופים וכנסיות חדשות עם ציורים מרהיבים עזי צבע.

אין ספק שהאתר החשוב ביותר באתיופיה הוא לליבלה. מתחם כנסיות  שנחצבו במאה ה-12 מתחת לפני הקרקע.  בפי המקומיים האתר נקרא "ירושלים החדשה". האתר הוכרז כאתר מורשת עולמית ע"י אונסקו בשנת 1978. זהו אתר מדהים. הכנסיות חצובות בסלע ובהם ציורי קיר בני מאות שנים. גולת הכותרת היא כנסיית ביתה ג'יורגיס שהיא מבנה מרשים של צלב חצוב עשרות מטרים בקרקע. פשוט מרתק.

אלמנט נוסף הוא הקשר לתנ"ך ובעיקר התפיסה כי הם צאצאי המלך שלמה ומלכת שווא וילדם המשותף מנליק שבבא העת הביא את ארון הברית לאקסוס שבאתיופיה. היחס לארון הוא כאל קודש הקודשים ולכן חל איסור לבקר בכנסיה. על כן אין באפשרותי לאמת את הגרסה שזה אכן ארון הקודש. אבל לידו נבנתה כנסיה חדשה על ידי הקיסר היילי סלאסי (שראה עצמו כממשיך השושלת) שהיא מרהיבה ובקרבת מקום יש כמה אובליסקים מרהיבים כך שהביקור בעיר שווה גם אם לא ראית את ארון הקודש.

טקסים באתיופיה:

אי אפשר לתאר את אתיופיה ללא התייחסות לטקסים. בכל רגע נתון אתה יכול למצוא עצמך במהלך טקס דתי או פאגני (בשבטים) כזה או אחר. כך ביומנו הראשון באדיס אבבה היינו עדים לטקס דתי מרשים לרגלי כנסיה. כולם הגיעו בלבושות הלבנות האופייניות עם  מקלות שבהם השתמשו לקביעת הקצב הסוחף אותך אליו.(לצערי, אין לי תמונה). בסביבות גונדר בקרנו בכנסיה ולפתע הגיעו חתן וכלה בתלבושות מרהיבות ושוב בשירה מונוטונית אבל סוחפת. (יש לציין שבהמשך ראינו חתנים וכלות עם תלבושות מערביות לגמרי,  שהצטלמו ליד אתרים היסטוריים שבקרנו בהם, כך שברור שהרבה מהמנהגים הצבעוניים והמיוחדים האלו הולכים ונעלמים).

ימים מספר לאחר מכן בעודנו הולכים  ברחוב  באקסום עברה על פנינו לוויה. שוב צדה את עיננו הצבעוניות והתלבושות.

חג המסקל

חוויה יוצאת דופן הייתה לנו בחג המסקל הנחוג כל שנה ב-27 לספטמבר כאשר הטקס העיקרי הוא בלליבלה. אלפי מקומיים מגיעים לבושים בלבן. קבוצות אחרות (בעיקר של ילדים) בלבוש צבעוני אחר. זקני הקהילה ומכובדיה לבושים בתלבושות יפות וחובשים טורבנים לבנים נושאים בידם אפריונים או מטריות צבעוניות ואחרים כלי הקשה. במרכז המגרש עצים למדורה שבבא  העת ואחרי שירים ונאומים אין סופיים (שמאחר ולא הבנו ייגעו אותנו) תוצת למדורה ענקית שמסביבה רוקדים באקסטזה. בקיצור, חוויה חד פעמית צבעונית ומיוחדת.

 

נשים באתיופיה

אולי זו הרגישות שלי, אבל לא יכולתי שלא לשים לב לנשים הכפריות  האתיופיות (הרב המוחלט של האתיופים גרים בכפרים). הן נושאות ברב העול בכל תחומי החיים: גידול הילדים, מסחר בשוק, רעיית הצאן  ואחזקת הבית שפרושה סחיבת כדים ענקיים של מים על ראשן (אותם שאבו מבאר הנמצאת במרחק רב מביתם) או ערימות חציר ענקיות או ילד או שניים על הגב. וכל זה כשהן הולכות קילומטרים על קילומטרים פעמים רבות יחפות. אני מלאת הערצה להן…

 

 

 

 

ילדים

חייהם של הילדים נראים לי קשים. הם נושאים בעול עבודות הבית, רעית הצאן, מכירת דברי סדקית ושמירה על אחיהם הקטנים. יחד עם זאת, כמו בכל העולם, הם מוצאים זמן למשחקים, ברובם מאולתרים, כמו קליפת בננה, בקבוק ריק או אופן בודד.

 

 

 

השבטים האפריקאים

בדרומה של המדינה מתרכזים, על פני סוואנות רחבות מימדים, כמה וכמה שבטים. כל שבט בכפרו, כל שבט ומנהגיו, כל שבט בתלבושתו המיוחדת. הגיוון ענק אבל יש דבר אחד משותף לכולם: אין ביקור בשבט ללא תשלום. לפעמים התשלום הוא גלובלי כלומר הקבוצה משלמת למי שהוסמך לכך בשבט עבור הביקור והצילומים ולפעמים אתה חייב לשלם רק למי שאתה מבקש לצלם. בכל אופן, העיסוק בכסף במשך כל הביקור מאד פוגמת בחוויה.             

בכלל, התחושה שליוותה אותי במהלך הביקורים בשבטים הייתה תחושה מעורבת של סקרנות והתפעלות עצומה מחד ותחושה של משהו לא אוטנטי המיועד לתיירים מאידך.  היא גם יוצרת תחושת אי נוחות ואפילו מתח בין המקומיים  לבין המבקרים עם אין סוף ויכוחים על התשלום, האם צילמתי תמונה אחת או שתיים וכדומה.

יוצא מכלל זה טקס המעבר לבגרות (משהו כמו בר המצווה אצלנו) בשבט ההמר. זהו טקס אותנטי לחלוטין, ללא שום מקח וממכר כספי. בטקס הנערים חייבים לדלג על שלושה או ארבעה פרים כשהם עירומים כביום היוולדם. הטקס מלווה בהכנות של צביעת הפנים והגוף, הכנת הזירה וקהל מאות המריע במהלך הדילוג ולאחריו כולם לבושים בתלבושות השבט.  חוויה מיוחדת במינה.

יהודים

רוב יהודי אתיופיה עלו ארצה. למעשה נותרו רק בתי הקברות וכמה חנויות המוכרות מזכרות. אלו גם אלו משמשים היום את האוכלוסייה המקומית לפרנסתם הנובעת בעיקר מהתיירות הישראלית.

איך אפשר לסכם את הטיול לאתיופיה? טיול לא קל, מטלטל לעיתים, שמערב את כל החושים, מעורר רגשות מורכבים ומחשבות.

נוסעים לאתיופיה? מחפשים עוד מידע? ממליצה להיכנס לאתר הנפלא "אתיופיה" ולקבל טיפים, מסלולים ומידע נוסף.

5 תגובות

  1. נהניתי מאוד מקריאת הכתבה, הצלחתם להעביר את חוויית הטיול על כל מורכבותה. נראית ארץ מרתקת! התמונות נפלאות.

  2. הצילום של הילדה עם האוטו המאולתר ממש הורס. מדהים כמה שילדים יכולים לשחק במה שיש להם.

  3. נהנתי מאוד לקרוא את התיאורים המעניינים, יופי של כתיבה. עושה חשק לטייל באתיופיה , התמונות מקסימות ואין ספק שמדובר בצלם מקצועי

  4. נהנתי מאוד לקרוא את התיאורים מעניינים,מאיזה יופי של כתיבה. עושה חשק לטייל לאתיופיה , התמונות מקסימות אין ספק שמדובר בצלם מקצועי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

close

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

נישאר ידידים?