סוכת דייגים ג'סר א זרקא

בין הירוק לכחול- בעקבות ביצות כבארה הנעלמות

בנייני קומות, מזגנים מטפטפים, תריסולים ופקקים בדרך המובילה אל הים. חדרה.

אני מנסה לאמץ את הראש ולהיזכר מתי הייתי כאן בפעם האחרונה. אולי כשהייתי חיילת.

בנסיעה בכביש 2, קשה להאמין שכאן, ממש כאן, היה פעם עולם מופלא: עדרי תיאו עצומים שרבצו במים עכורים ,אינסופיים. צבי ים, גומא וקני סוף צפופים: 6000 דונם של ביצה קסומה, אכזרית ומסתורית.

עדרי תיאו בביצות כבארה

ביצות כבארה בשנות ה 20-30

הכל התחיל בקיסריה, עיר רומית מפוארת ומתפתחת שתושביה צרכו יותר ויותר מים. כדי לספק את הדרישה, היה צורך להוביל מים ממעיינות סמוכים ולשם כך בנו סכר גדול שעצר את זרימת מי נחל התנינים ונוצר אגם מים מתוקים. באגם שחו להם תנינים שהובאו לאזור במסגרת שעשועי ראווה אכזריים, כמו שרק הרומים יודעים להפיק.

השנים חולפות, עשרות ומאות שנים.  הרומים, כידוע, ירדו להם מעל במת ההיסטוריה וחזרו לפיצריות בפירנצה, ומי האגם התכולים התמלאו אט אט  סחף ובוץ. נותרו רק התנינים, שננטשו מאחור בארץ זרה והפכו ממהגרים לאזרחים ותיקים.

מעל 1000 שנה הייתה הביצה אזור מיסתורי ולוהט. הדרכים שנסללו באזור עקפו את המקום ובני אדם מיעטו להגיע מאימת הקדחת והשודדים. אזור שכוח אל שאין בו דין ואין בו דיין. לאט לאט התישבו על שפת הביצה כמה עשרות פליטים. צאצאי עבדים כהי עור ממצרים ומסודן, פליטים שברחו מכפריהם, כמה משפחות משכם ומאזור ירדן.

התושבים, אנשי "ערב אל עוורנה". חיו בעוני ובמצוקה. הם התפרנסו מקליעת סלים מקש, גידלו ג'מוסים, שתו את חלבם ואכלו את בשרם. תוחלת החיים שלהם הייתה קצרה מאד והם סבלו מקדחת.

הילדים שלי גדלו לי פתאום. עומרי ועידו, שרק שנה מפרידה ביניהם, שקועים בענייניהם, זה בשנת שירות וזה בבגרויות ועיסוקים משלו. בתקופת הקורונה , מצאתי את עצמי יותר ויותר מטיילת עם עודד, צעיר הבנים. הפעם לקחנו לעצמינו שלושה ימים באזור הנפלא הזה. את הטיול שלנו אנחנו מתחילים בעין אביאל, סדרות נביעות שמזינות את נחל התנינים בחלקו המזרחי. הכניסה נמצאת על כביש 6533 מול הכניסה למושב אביאל. אנחנו בחרנו להמשיך מעט הלאה ולהיכנס בכניסה השנייה לנחל.

עין אביאל

שעת אחר צהריים של חודש אוגוסט לוהט. למרות העונה יש שפע של מים בנחל, בחלקים מסוימים הגיעו לנו עד המותניים.

עין אביאל

אחרי הליכה קצרה מגיעים למפלון קטן ומקסים, השמועה אומרת שהיה גדול יותר בשנה שעברה אלא שהשנה הגשומה חייבה את חקלאי המושב לפרק חלק מהמפל על מנת שלא יוצפו שדותיהם.

המפל עין אביאל

לצד הנחל שביל עפר, בו ניתן ללכת ברגל: אופציה נעימה למי שלא רוצה להכנס.

שביל הליכה עין אביאל

בהמשך יש בריכות של מים עמוקים יותר, מקום אליו אפשר לקפוץ מהגדה הגבוהה, דבר שהילדים עושים בצהלה וצחוק.

ברכה עין אביאל

למרות שחם ואין כמעט צל במקום, אנחנו מצליחים למצוא פינה לפיקניק קטן ומבלים במקום עד הערב.

היום השני לחופשה שלנו הוא יום קיץ לוהט במיוחד. את השעות החמות אנחנו מבלים במוזיאון החאן חדרה. המוזיאון שוכן במבנה עתיק, שנרכש יחד עם 30,000 דונם של אדמות חדרה בשנת 1891.

מוזיאון החאן חדרה

חצר מוזיאון החאן חדרה

המתווך לעסקה היה לא אחר מיהושוע חנקין "גואל האדמות" שהבטיח לחלוצים ליבש במהרה את הביצה ולהפוך את אדמתה הפוריה לשטחים חקלאיים.  אלא שהמשימה התבררה כקשה. הרבה יותר קשה ממה שחנקין העריך בתחילה והתורכים הערימו מכשולים בירוקרטים שונים על הבנייה במקום.

חצר מוזיאון החאן חדרה

מוזיאון החאן חדרה פריטים נוסטלגיים

המוזיאון מספר את הסיפור הקשה של 540 המתיישבים האלה, שהתמודדו עם תנאי חיים קשים מאד ועם מחלת הקדחת. חלק נכבד מהם, ביניהם ילדים רבים,  מתו במיתה אכזרית כשהם סבורים שהגורם לקדחת הוא האוויר ההביל שעלה מהביצות. מי שסייע להם "לצאת מהבוץ" היה לא אחר מהברון דה רוטשילד שגייס מומחים לייבוש הביצה, מלאכה ארוכה מסובכת ומתישה.

מאזניים של פעם

מומלץ לקחת סיור מודרך שנערך ע"י מתנדבים ולאחר מכן להשתתף בפעילות לילדים עם טאבלטים. במקום יש גם תצוגת חפצים משנות ה- 50 וה 60 כך שנחמד להעביר בו שעתיים ביום חם. הנה פרט טריוויה שלמדנו במוזיאון:

♦ "חדרה"- על שום מה?     שילוב של המילה הערבית אל- חאדרה: "הירוקה" (על  שם מי הביצה הירוקים של האזור) עם המילה "גדרה" – יישוב יהודי קדום ליד הים.♦

ומהירוק אנחנו עוברים לכחול דווקא. את אחר הצהריים אנחנו מבלים בסיור בכפר גַ'סֶּר א זַרְקָא (בערבית: הגשר הכחול). בשעה חמש בדיוק מחכה לנו ליד הכניסה לכפר ,מוחמד עמאשה, מהנדס תוכנה שעזב את ההי טק לטובת ניהול פרוייקט מנהיגות נוער בג'סר.

המחצבה הרומית ג'סר א זרקא

את הסיור אנחנו מתחילים במחצבה הרומית העתיקה בכניסה לכפר. מוחמד משתף במצוקות הקשות עמן מתמודדים התושבים: עוני, פשע ותוחלת חיים נמוכה. בקרב ערביי ישראל נפוצה סטיגמה שלילית על התושבים בג'סר וכך, ממש כמו בני קסטה נמוכה בהודו, בני הכפר התחתנו משך שנים זה עם זה.

ג'סר א זרקא הוא הכפר הערבי היחיד בארץ ששוכן במיקום נפלא ממש סמוך לים. הכפר שרד עשרות שנים בזמן שהכפרים הערבים הסמוכים ברחו או גורשו. כדי להבין למה, צריך שוב לחזור לאחור במנהרת הזמן, אל ייבוש ביצות כבארה בסיוע פיק"א של הברון רוטשילד.

ייבוש ביצות כבארהייבוש ביצות כבארה

על מנת לפנות אל אנשי ערב אל עוורנה, ששכנו מאות שנים בסוכות ומבני פח בביצה, הציעה להם פיק"א עבודה חלוצית בייבוש הביצות ושטח אדמה חלופי על הגבעה הסמוכה לים. העובדה שהשטח נרשם על שמם וכן ההבדלות של התושבים מהתושבים מהאוכלוסייה הערבית, גרמה להם להישאר במקום, בזמן ששאר התושבים הפלשתינאים באזור ברחו. כך נותר ג'סר הכפר היחיד ששוכן על פיסת חוף מרהיבה של הים התיכון.

התחנה השנייה בטיול שלנו: שפך נחל התנינים לתוך הים התיכון. כאן היה פעם גשר אבן שנבנה במסגרת ההכנות לביקורו של הקיסר וילהלם השני, קיסר גרמניה, בארץ ישראל, בשנת 1898.

ביקור הקיסר וילהלם בישראל

מוחמד מספר שבמסגרת פרויקט מיוחד, ישופץ בקרוב  הגשר ההיסטורי שנהרס מפגעי הטבע עם השנים.

גשר הקיסר וילהלם ג'סר א זרקא

דיגים בג'סר א זרקא

סמוך לגשר, אנחנו עוצרים למנוחה. חוף הים של ג'סר א זרקא הוא מהיפים בארץ ובו מפרצונים סלעיים וכחולים לצד חלקים חוליים. על קו החוף הילדים משתובבים ואנחנו מצלמים את ילדות הכפר כשהן נכנסות על שמלותיהן למים הכחולים, מקפצות ורוקדות.

הדרך לחוף הדייגים עוברת בטיפוס על גבעת "קְרוֹקוֹדִילוֹפּוֹלִיס"- "תל התנינים" ביוונית. יש לשער שתניני הנחל נהגו להגיע לשפך כדי לצוד או להתחמם בשמש. כל הגבעה שייכת לרט"ג, מה שמצמצם עוד יותר את מרחב המחייה, המוצמצם במילא,של הכפר.  מוחמד מראה לנו את קצוות הפסיפסים שהתגלו במקור וכוסו חזרה, משום שנהרסו כתוצאה מנסיעה פרועה של ג'יפים. מהתל אפשר לראות את סוללת העפר העצומה שהקימה השכנה, קיסריה, כדי להפריד בינה לבין הכפר.

מתוך: אתר רשות העתיקות. 

ג'סר א זרקא

סוכת דייגים ג'סר א זרקא

כפר הדייגים של ג'סר נראה כאילו נלקח היישר מחוף נידח במדינה רחוקה. הגענו אליו בשעת השקיעה כשסירות הדייגים שבות מהים. קיווינו לשבת על מרפסת ולהזמין תה, אך לא מצאנו מקום פתוח. מוחמד המשיך וסיפר על תוכנית חדשה שיוצאת בימים אלה אל הפועל, של בניית טיילת, חנויות ובניה מאסיבית בין הכפר לחוף. התקווה היא שהפיתוח יסייע לאזור מוכה הפשע להשתקם. אני חושבת לעצמי שככל הנראה זאת הפעם האחרונה שנראה את הכפר במופעו האותנטי. יתכן שבפעם הבאה שנבוא, את מקומם של צריפי הפח, רשתות הדייגים והשקט תחליף טיילת הומת אדם.

שקיעה בחוף גסר א זרקא

ביציאה מהחוף אנחנו פוגשים את אשתו של מוחמד עם בתם התינוקת הטרייה. מוחמד ממשיך ומספר לנו על עצמו , על משפחתו. "תגיד מוחמד" אני שואלת "איך דווקא אתה נהיית מהנדס תוכנה, בכפר שאחוזי הזכאות לבגרות בו הם נמוכים בארץ?" מוחמד נראה נבוך משהו ומתלבט לגבי התשובה.

הטיול בתוך רחובות הכפר מדכדך משהו. ההזנחה זועקת. בליל של כבלי חשמל, זבל נערם ברחובות, בתים צפופים ותושבים שנועצים בנו עיניים מהמרפסות. הביקור מרתק, אך לרגע נופלת עלי תחושת אי נוחות במעבר ברחובות כמו בטיול ספארי. עשרות ילדים לבושי חולצות צחורות ממלאים את מרכז הכפר. מוחמד מסביר שהיום טקס סיום כיתה י"ב. הילדים נראים נרגשים וקורנים, ומוחמד משתף בפרטי פרוייקט הנוער שהוא מנהל, פרוייקט שנותן תקווה למתבגרים של ג'סר.

סוכות הדייגים בג'סר א זרקא

את הסיור אנחנו חותמים בהוסטל של ג'וחא. ממש סמוך למסגד הגדול פתח אחמד ג'וחא, אב לשבעה ותושב הכפר יחד עם נטע חנין, תושבת המושב אביאל הסמוך (כן, זה מאתמול), לשעבר עו"ד בפרקליטות. ההוסטל פונה בעיקר לתרמילאים מחו"ל. אנחנו הזמנו מראש חדר פרטי עם שירותים ומקלחת.

הוסטל גוחא גסר א זרקא

בלילה אנחנו יוצאים מההוסטל, מרחק הליכה קצר למסעדה "אל האנה" שנמצאת ממש מול המסגד. האנה המקסימה דוברת עברית ומספרת לנו על העסק שהיא ובעלה בנו. לשולחן היא מגישה לנו ממולאים, חומוס וסלטים, הכל מעשה ידיה.

הדרך חזרה להוסטל, קצרה מאד. למרות השעה המאוחרת, כל האורות דולקים, בפתח בתי הקפה והחמארות אך ורק גברים והמעבר במדרכות הצרות והצפופות מיצר תחושה לא נוחה.

היום האחרון שלנו מתחיל בשמורת נחל התנינים, שהכניסה אליו ממש בפתח הכפר. כבר מעל לשנה שחלק מהמסלול בשמורה סגור עקב זיהום והחלק הפתוח הוא שביל מעגלי של קילומטר וחצי. המסלול יפה מאד אך לגמרי לא מוצל, כך שמומלץ להגיע מוקדם בימי בקיץ.

נחל התנינים שמורה

נחל התנינים כפי שצולם בשנות ה 20נחל התנינים כפי שצולם בשנות ה 20

השביל עובר סמוך לסכר הרומי, שהוקם כדי לסכור את מי נחל התנינים, ליצור אגם וכך להעלות את המפלס ולהוביל מים לקיסריה. מי הנחל זוהרים בטורקיז. תנינים אמנם כ בר אין כאן (התנין האחרון נצוד באזור ב 1920) אבל המים מלאים שפמניני ענק רעבתניים.

את הטיול שלנו אנחנו סוגרים סמוך לסכר, במקום בו ניתן לראות את שרידי צינורות החרס הארוכים, בעזרתם הצליח המהנדס דוב קבלנוב, אדם מיוחד וצנוע במיוחד, לייבש לבסוף את ביצת כבארה האדירה.

♦ בשנת 1922 החלה פיק"א במפעל ייבוש ביצת כבארה. תחילה גויס למשימה המהנדס הנודע קרון, שהתמחה בייבוש ביצות דומות עבור המשטר בצרפתי באלג'יר. קרון השתמש בשיטת חפירת תעלות ניקוז, מה שאכן הוריד מעט את מי מפלס המים, אך הביצה העקשנית  לא התייבשה.

דב קובלנובתמונה: יד בן צבי, אלבום תמר לדרברג

אחד מהפועלים, חלוץ יהודי בשם דוב קובלנוב, חישב ומצא כי הסיבה לכך היא נביעות תת קרקעיות בתחתית הביצה. בשנת 1927 פוטר קרון וקובלנוב מונה למנהל הפרויקט במקומו כשלצידו העוזר שלו, רג'אח חסן, תושב ג'סר א זרקא. קובולנוב נודע בשל אישיותו הצנועה והמיוחדת. כל בוקר השכים לעבודה מתישה, התקיים מפיתות ומלפפונים ועבד עד אחרי חצות. על מנת לווסת את זרימת הנביעות, יצר מפעל אדיר לצינורות חרס ובהעדר משאבים, אילתר גם בעזרת צדפים מהים.חוף הרחצה ג'סר א זרקא 

שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב email
שיתוף ב print

close

Share this post

שיתוף ב facebook
שיתוף ב google
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב pinterest
שיתוף ב print
שיתוף ב email

נישאר ידידים?