כמו כולם, גם אותי הקורונה תפסה בהפתעה גמורה וסדקה משהו בתחושת ההמשכיות והשגרה. דברים שהיו פעם מובנים מאליהם ונצחיים, פתאום התגלו כשבריריים ופגיעים לשינויים. אם נוסיף לזה הרבה זמן פנוי ושהיה ממושכת בבית, מובן למה התקופה הזאת שינתה משהו אצל אנשים רבים. אני מאמינה שכל אחד מאתנו מצא משהו מיוחד בתקופה הזאת, משהו שיישאר איתו גם אחרי שהקורונה תסתלק.
הפוסט הזה, עוסק במה שאני מצאתי.
בתמונה למטה, נראה אחיה של אמי, שלמה, שנולד ב 1942 והוחבא ע"י משפחה בעיר אמספורט, הולנד. סבא וסבתא, שהיו ניצולי שואה, לא דיברו כמעט אף פעם על קורותיהם בתקופת המלחמה ואת הסוד לגבי המשפחה לקחו עמם לקברם. כך קרה, שכשהתחלנו, לפני שנים רבות, לחפש את המשפחה, לא היה בידינו כמעט שום פרט לגביהם.
הפוסט הזה, מוקדש לסיפור מציאת המשפחה הזאת, אחרי עשרות שנות נתק ולספור המשפחה שלי בהולנד בתקופת השואה.
בתמונה: סבתא שלי, מרים (יני) והתינוק שלמה
אלה הם סבא וסבתא, מרים ושמואל, ביום נישואיהם 27.8.1939. זוג יפה עם המון תקווה וחלומות. תותחי המלחמה כבר רעמו אז, אבל אני יכולה רק לדמיין שהם קיוו שתחלוף ומהר.
אלא שלא כך התפתחו הדברים ובחודש מאי 1940, פלשה גרמניה להולנד ובהדרגה החלה להצר את צעדי היהודים.
סבתא
שמה של סבתא היה מריאנה- מרים, אבל כל מכריה כינו אותה "יני". היא נולדה וגדלה בכפר קטנטן בדרום הולנד ששמו "רומפט". בתי הכפר נמצאים ממש על גדות נהר ה"לינייה", נהר ארוך (כ 100 ק"מ) שמימיו זורמים במתינות ולאורכו תחנות רוח ועיירות ציוריות.
המשפחה של סבתא, משפחת ון סטרטן, הייתה משפחה יהודית יחידה בכפר, אך בעיירות הסמוכות חיו יהודים עמם קיימו קשרי קהילה. היחסים עם השכנים ההולנדים היו טובים וקרובים והם ראו עצמם הולנדים לכל דבר ועניין.
אביה של סבתא היה קצב והמשפחה ניהלה איטליז כשר ששימש הן את היהודים בסביב והן את התושבים הלא יהודים.
אמה של סבתא, מינדה, נפטרה בגיל צעיר וסבתא שלי נשאה בעול עבודות הבית וגידול אחיה הצעירים: סמי, יופקה, סופי וליני.
בתמונה: סבתא בצעירותה, שוחה בנהר הלינייה.
בתמונה: אחי יואב, בשנות השמונים, ליד האיטליז בעיירה רומפט
יהודי הולנד היו משולבים היטב בחברה, והאנטישמיות, ככל שהייתה, הייתה חבויה ונסתרת. בטח בהשוואה למדינות אחרות באירופה, כך שבתחילה חשבו היהודים שהגזרות הקשות שהוטלו על אחיהם היהודים באירופה, יפסחו עליהם.
אט אט החל השילטון להגביל את צעדי היהודים. מחאת התושבים ההולנדים, הייתה רפה ודוכאה באכזריות רבה ע"י השילטון הנאצי.
בחודש פבואר 1942, מקבל אבי המשפחה, לואי-יהודה, מכתב שעליו למסור את הנחלה שלו לידי השילטונות.
תוך זמן קצר, מתהדק החבל על צווארם של היהודים ובני המשפחה כולה מחליטים "לצלול"- למצוא מחבוא באחד הכפרים הסמוכים. המשימה לא פשוטה והם מתפצלים כשכל אחד מוצא מחבוא בחווה אחרת באזור.
אחותה של סבתא, ליני, עובדת כאחות בבית החולים היהודי באמסטרדם. בזכות התפקיד החשוב שלה במחלקת הרנטגן, היא מצליחה שוב ושוב להתחמק להתחמק מגירוש. בשנת 1941 היא אפילו מספיקה להתארס לצעיר בשם בן ואן חלדר, בתקווה שהמלחמה תסתיים במהרה.
ב 1943, היא נתפסת ומועברת למחנה המעבר וסטרבורק. משם נשלחת לברגן בלזן. לא הרבה ידוע לנו על סופה המר, רק שנמצאה מתאימה ל"חילופי שבויים" עם אזרחים גרמנים- טמפלרים שחיו בישראל, אך בטרם בוצעו חילופי השבויים, נפטרה מטיפוס עקב תנאים קשים ביותר בברגן בלזן.
אחיה, יופקה- יוסף, מצא מסתור בעיירה אספרן, שסמוכה לרומפט. הוא התחבא באסם של אלמנה ולה 7 ילדים. המשפחה קיימה אורח חיים נוצרי אדוק מאד והתגייסה להצלת יהודים באסם שלה. כל שבעת הילדים היו שותפים למעשה ההצלה תוך סיכון חייהם. פעם אחת, הגיעו הנאצים לחיפוש לילי בחווה ודקרו עם קילשונים את חבילות הקש בהם הסתתרו יופקה ובן דודו דניאל. רק בנס ניצלו חייהם כשהל, בתה של המצילה הסיחה את דעתם.
בן הדוד דניאל, ניצל באותו לילה אך זמן קצר לאחר מכן גברו עליו געגועיו לחברתו והוא החליט ללכת לבקר אותה באישון לילה. בדרך נתפס ולא שב עוד.
יופקה, דודה של אמי, שרד את המלחמה בבית האלמנה ולאחר המלחמה נישא להל, שהתגיירה ועברה לחיות עמו בישראל. לבני הזוג נולדו ארבעה ילדים.
הל ואמה הוכרו ע"י "יד ושם" כ"חסידות אומות העולם".
אבי המשפחה, לואי (יהודה) התחבא בכפר סמוך עם אשתו השנייה. באפריל 1943 נעצר ונלקח למחנה vaught אך מצליח לברוח. אבל בנובמבר באותה שנה, נתפס שנית, יחד עם אשתו וב- 16.11.43 הם נשלחים לאשוויץ ונרצחים עם הגיעם.
תמונת אבי המשפחה- לואי יהודה, בדרך לעבודתו באיטליז
לפני כשש שנים, נסעתי עם בן זוגי ושלושת ילדי, לחפש את בית משפחת ון סטרטן ברומפט.
מצאנו עיירה יפייפיה שהפכה במהלך השנים למקום מגורים מועדף להולנדים שמחפשים לגור בכפר ולעבוד ברוטרדם. האיטליז, שבביקור הקודם שלנו בשנות ה 80, עדיין פעל, נסגר בינתיים. חיפשנו את בית הקברות היהודי הזעיר שהיה שייך למשפחתי. לא ידענו בדיוק היכן הוא ממוקם, אך לא הייתה דאגה בליבנו: כמה קשה כבר יכול להיות חיפוש אחרי בית קברות יהודי בכפר של כמה מאות תושבים? כמה עשרות בתים, כולם מכירים את כולם. אולי אפילו נמצא כמה קשישים שיזכרו את המשפחה.
אלא שכל מי ששאלנו, הרים גבה בתמיהה. תושבת אחת הסבירה לי שבכפר רומפט מעולם לא גרו יהודים ולכן בודאות אין בו בית קברות יהודי. עברנו כמעט מבית לבית אך איש לא הכיר ולא ידע על קיומה של קהילה יהודית במקום ובטח ובטח לא על בית קברות יהודי. לאחר כמה שעות, התחלנו להתייאש וממש לפני שהחלטנו לפנות לדרכינו, ניקרה בדרכינו בחור הולנדי צעיר, שהיה מתנדב בישראל. סיפרנו לו את סיפורינו והוא רץ לקרוא לאמו, ילידת הכפר. "היא בטוח תדע, הרי היא נולדה כאן" אמר.
האם החביבה הנידה ראשה בצער והסבירה כי יש כאן טעות. כילידת הכפר, היא הייתה יודעת לו היה בו בית קברות יהודי. אחרי הכל, רומפט הוא כפר קטנטן.
היינו קרובים כבר לוותר וללכת לדרכינו. אלא שבדרך ראינו קשיש שיושב על ספסל סמוך לנהר.
"אני זוכר את המשפחה" אמר מיד "היה להם איטליז ברחוב הראשי". קיווינו שיוכל לספר לנו יותר, אך הוא עצמו היה צעיר מאד לפני המלחמה. מה שכן, הוא הכיר את בית הקברות והסביר לנו איך להגיע.
למרות ההוראות המפורטות נדרש לנו זמן רב למצוא את המקום. מעל החלקה הקטנה נבנתה אוטוסטרדה לרוטרדם ובית הקברות הוקף בשיחים גבוהים עד שלא ניתן היה למצוא אותו.
בבית הקברות מצאנו קברים של בני משפחתי וגם אבן זיכרון לבני המשפחה שנספו בשואה. בהתרגשות הגדולה שחשנו, הילדים תמהו איך יכול להיות שהקהילה היהודית שהייתה בכפר נעלמה כאילו האדמה בלעה אותה, ואיש מתושבי הכפר לא מכיר ולא יודע את סיפורה.
סיפור החבאתו של שלמה התינוק
סבא וסבתא שלי היו נשואים טריים כשהנאצים כבשו את הולנד. בנם הבכור, שלמה, נולד ב 1942, ממש בעיצומה של המלחמה.
מעט ידוע לנו על חייהם בזמן המלחמה. כמו רבים אחרים, סבא וסבתא לא דיברו מעולם על קורותיהם באותה תקופה וגם כששאלנו אותם, סרבו לספר.
מה שידוע הוא ששניהם מצאו מחבוא בו שרדו עד תום המלחמה. ככל הנראה שלא התאפשר להם להביא עמם את שלמה, שהיה אז תינוק צעיר. הוא נמסר למשפחה הולנדית, שם נתפס ונרצח.
הנה תמונתם האחרונה של סבתא יחד עם שלמה. התמונה הזאת היא האהובה עלי ביותר. תמונה מוכרת ושגרתית כל כך של אם צעירה ותינוק, שמש בשערה והחיים כולם לפניהם. רק עיניו של שלמה עצובות.
סבא וסבתא שרדו במקום מחבואם עד אחרי המלחמה. לאחר השואה שוכנו במחנה מעבר זמני שם נולד בנם השני, יהודה, שמת מטיפוס והוא בן שבועיים בלבד.
אמי, בתם השלישית של סבא וסבתא, נולדה לאחר המלחמה ונקראה בשם "נחמה-חיה". יחד עם הוריה, עלתה לארץ וכאן נולדו לה אח ואחות תאומים.
סבא וסבתא ניסו לשים את איימי השואה מאחוריהם ולגדל ילדים ישראלים ונטולי טראומות. אך צל האובדן העצום ילווה אותם כל חייהם. רק לאחר מותם, החלו ילדיהם לתהות כיצד ניצלו, מה עבר עליהם בשנות המלחמה מיהי המשפחה שניסתה להציל את שלמה ומה עלה בגורלה.
אלא שמידע לגבי שלמה לא נמצא בשום מקום. בני המשפחה ששרדו כבר היו מבוגרים ולא היה להם מידע בנושא. חיפוש בארכיונים, במוזיאון היהודי ובעוד מקומות לא העלה דבר. סבא, שמילא "דפי עד" ביד ושם על בני משפחתו ובני משפחתה של סבתי, אפילו לא מילא דף עבור שלמה. מדוע? זאת אפשר רק לשער.
בשנים האחרונות כבר השלמנו עם העובדה שאת הסוד לקחו עמם סבא וסבתא לקברם וכי יש סודות שדינם שלא להתגלות.
אולי יש חידות שדינם לא להפתר לעולם, אבל החידה הזאת לא נתנה לי מנוחה ובחודש מרץ 2020, עם פרוץ מגפת הקורונה, הזדמן לי לשהות בבידוד ממושך בחדרי. הימים הארוכים והשקטים שבאו אחרי תקופה אינטנסיבית מאד, דחפו אותי לחיפוש נוסף, אחד מני רבים שערכתי.
הפעם עלה בדעתי לחפש ברשת הפייסבוק. לא ציפיתי למצוא דווקא ברשת החברתית מידע על תינוק שמת לפני עשרות שנים, אבל חיפוש מהיר הוביל אותי לדף פייסבוק בהולנדית שמנציח את זכרו של אדם בשם מרטיניוס הנדריקוס דה ויים שנתפס באמרספורט כשבביתו תינוק יהודי, נשלח לגרמניה ושם נרצח בגיל 44. המשך חיפוש, העלה את הפוסט הבא:
בתחתית הפוסט הייתה תגובה של בחורה צעירה בשם מוניק שהעירה שמדובר בסבא רבה שלה. מיהרתי לפנות אליה דרך הודעת פייס, והמתנתי במתח לתשובה. התשובה לא איחרה להגיע: מוניק שלחה לי מספר תמונות של שלמה, תמונות שהיו זהות לאלו שהיו בידי סבא וסבתא וכן תמונה של סבא וסבתא עם אמי הפעוטה. וזאת ההודעה שהייתה מצורפת:
I'm overwhelmed. This is extremely emotional. I have always known of little boys existence and have asked my children and grandchildren to never forget
כך הצלחנו לחבר בין האמהות שלנו: אמא שלי, אחות של שלמה ואמא שלה, מארי, נכדתם של בני הזוג שהחביאו את שלמה בביתם משך שנתיים. המשפחה היגרה אחרי המלחמה לאוסטרליה, שם היא מתגוררת עד היום.
מארי כתבה לאמי כך: "גדלנו כשאנחנו מכירים את הסיפור של אחיך. התמונה שלו הייתה מוצגת תמיד בבית. אחרי שאבי נפטר מצאתי בין חפציו קופסה שהייתה יקרה ללבו ובה מכתבים שכתובים בקוד, שכתבו הוריך להורי בזמן המלחמה, ובהם הם מתעניינים בשלומו של אחיך. בקופסה שמורות גם הנעליים הקטנות שלו, שתוקנו מספר פעמים בעזרת צמיגים וכן שרשרת עם מגן דוד שהייתה שייכת לו. אני מעוניינת לתרום את החפצים למוזיאון השואה".
תמונות שקיבלנו לאחרונה ממריה: שמיכת הטלאים שהייתה שייכת לשלמה
נעליו של ששלמה שהסוליות שלהן תוקנו בעזרת שאריות צמיגים
הטלאי הצהוב שהיה שייך לשלמה
מרטינוס דה ויים עבד עם סבי בעיתון כאשר סבא פנה אליו להתחנן שיציל את בנו התינוק ויחביאו בביתו. קשה לדמיין איזה ייסורים עברו על סבא עד שביקש זאת ואיזה ייסורים עברו על בני הזוג דה ויים שסיכנו את בני משפחתם באופן הזה.
כך או כך, בני הזוג דה ויים ענו בחיוב ובחודש אוגוסט 1942, בהיותו בן ששה חודשים, עבר שלמה לביתם שם הוחבא בעליית הגג משך כשנתיים.
ב 19 ליוני 1944, ככל הנראה בעקבות הלשנה, הגיעו לבית אנשי המשטרה ההולנדית הפרו נאצית, ובראשם קצין הולנדי בשם Jan Johannes Cabalt. בחיפוש בבית התגלה שלמה ונשלח לוסטרברוק שם היה עד 3.9.1944, אז נשלח לאשויץ ומת עם הגיעו לשם ב 6.9.1944. מה עבר על הפעוט לבדו במחנה משך חודשיים וחצי? מי העלה אותו לרכבת? איך שרד נסיעה ברכבת בקר משך שלושה ימים? מי החזיק את הפעוט בדרך לתאי הגזים?
מניחה שהשאלות האלה ייסרו גם את סבתא, בזמן שהייתה עומדת מול החלון ועיניה בוהות בשקיעת השמש בדממה.
אבי המשפחה, מרטין, נתפס אף הוא ונשלח כעונש למחנה "דורה" בגרמניה. במחנה עבדו אסירים בייצור טילי v-2 מתחת לפני הקרקע מבלי לראות אור יום בתנאי מזעזעים. במקום זה, מצא מרטין דה ויים את מותו ב 9 למרץ 1945.
מה הרגיש ומה חשב בימים הארוכים שהה מתחת לפני האדמה בייסורים קשים? האם התחרט על המעשה?
ומה הייתם אתם עושים במקומו? מה היה עושה כל אחד מאתנו לו היה בנעליו?
הסיפור הזה הוא הסיפור של סבא וסבתא, של אמי ובני משפחתי, והוא שזור בסיפור של יהדות הולנד כולה.
מתוך כל היהודים שחיו בהולנד לפני המלחמה, נרצחו כשבעים אחוזים. רבים מהם בסיוע- אקטיבי או פאסיבי של אזרחים מקומיים. הקף כזה של רצח לא היה מתאפשר ללא סיוע של ההולנדים. גם היחס לניצולים לאחר המלחמה היה יחס נוקשה מאד וכלל הערמת קשיים על החזרת רכוש לבעליו, על החזרת ילדים יהודים יתומים לרשות הקהילה היהודית, התעמרות והפניית "כתף קרה" לניצולים.
מאידך, כ 25,000 יהודים וביניהם בני משפחתי, הוסתרו ע"י הולנדים בתקופת השואה. מתוכם אלפים רבים נתפסו וחלקם נרצחו יחד עם היהודים שהחביאו. כ 5000 הולנדים הוכרו ע"י "יד ושם" כ"חסידי אומות העולם". כמות גדולה מאד ביחס לאוכלוסייה.
מצד אחד, הקצין ההולנדי, יאן יוהאן קבלט "צייד יהודים", שמצא פעוט בן שנתיים, בהיר שיער ויפה עיניים ושלח אותו למותו באכזריות נוראית.
ומהצד השני, מרטינוס ומריה דה ויים, שסיכנו ואף הקריבו את חייהם עבור האחר. הגבורה שלהם מעוררת בי השתאות וגם מחוייבות, להיות ראויים לקורבן שהקריבו ולסייע להפוך את העולם הזה למקום טוב יותר.
סבא וסבתא עלו לישראל ועזבו את הולנד אך הזיכרונות לא הרפו מהם, למרות שנשאו אותם בשתיקה מוחלטת. הם זכו להביא לעולם שלושה ילדים ועשרה נכדים, שבכל שנה, מתאספים להדלקת נר של חנוכה. בתמונה: חנוכייה של סבתא שהוחבאה בזמן השואה ומשמשת כיום להדלקת הנרות המשפחתית.
מוזמנים להגיב, לשאול או לחלוק, כאן למטה 🔽
