עיירות נידחות בארה"ב – רוד טריפ אמריקאי

בטיולנו הנוכחי ובטיולים קודמים בצפון אמריקה גילינו קשר הדוק בין נידחות המקומות שהיינו בהם, לבין מספר המכוניות העתיקות והמכונות הענתיקות, או למצער שברי עגלות עץ נושנות בצדי הדרכים בישוב…

עיירות שכוחות אל מציגות לראווה גרוטאות,  פעמים רבות בכניסה לישוב.

העיירות האלו  מהלכות עלי קסם.

בתמונה: דמפסטר, יוקון קנדה, בדרך לחוג הארקטי.

מה זו עיירה נידחת?  

אפשר לקבוע קריטריונים כמו מרחק מישובים אחרים , מספר כבישים מובילים גודל אוכלוסייה וכו',  אבל בסופו של דבר תמיד תמצאו עיירות שלא עומדות בקריטריונים אך ברור ממבט ראשון שהן נידחות. ראו למשל תמונה  מהעיר דוסון סיטי ביוקון, קנדה. אי אפשר לטעות , זו עיירה נידחת.

בתמונה: יוקון, דוסון סיטי

עיירות נידחות כרוכות תמיד  בנסיעות ארוכות בנות מאות קילומטרים בשטחים שוממים שבסופן מגיעים לשום מקום.

בתמונה: דרך גג העולם, בין אלקסקה ליוקון.

ראה למשל תמונה מדרך גג העולם באלסקה, דרך עפר בחלקה, העוברת בישוב הזעיר צ'יקן. מה יש בצ'יקן? פאב אחד, וזהו פחות או יותר הכל. בתמונה : נחמה שותה בירה במקום המיוחד הזה.

הנסיעה כשלעצמה היא חלק מן החוויה. נוסעים שעות ומאזינים לתקליטורים של מיילס דיוויס, או ריקה זראי (אל תצחקו בבקשה), מתבוננים בנופים פתוחים ושטחים שוממים , ועוצרים בתחנות דלק ובהן חנויות נוחות. (אני צורך כ -שלושת רבעי גלון דיאט קולה למאה קילומטר).

בעיירות נידחות אין בדרך כלל  או שלא רואים הרבה אנשים , אבל קל לקשור שיחה עם המקומיים. האנשים הם חלק מן הקסם. אלו לא הבריות שאתם פוגשים בערים הגדולות.

– בדוסון סיטי אשר ביוקון חנינו בחניון לקרוונים. זו היתה נקודת מוצא לנסיעה בדמפסטר רוד– דרך עפר שאורכה 700 ק"מ והיא מובילה לחוג הקוטב ולאוקיאנוס הצפוני. הדרך בחלקה מרוצפת באבנים חדות הפוגעות בגלגלים. מומלץ לנסוע שם עם שני גלגלים רזרביים. בחניון שאלנו זוג מטיילים שפגשנו האם באמת הכרחי לקחת שני גלגלים. הם אמרו לנו שלהם היה רק גלגל רזרבי אחד אותו נתנו למישהו שהיה לו תקר בדרך. שאלתי אם לא חששו לנסוע בלי רזרבי וענו לי שהאחר נזקק לגלגל יותר מהם. התברר גם שלא הכירו אותו ושהוא  התגורר בישוב המרוחק 500 ק"מ מהם. שאלתי איך יחזיר להם וענה לי שיהיה בסדר. אתה מבין את זה ברוך?

היינס, היא עיירה  עיירה בת 5000 תושבים באלסקה. היא מוקפת מים , כביש אחד בלבד יוצא ממנה ומוביל לצפון אלסקה וליוקון ומרבית הקשר שלה עם העולם החיצון הוא באמצעות מעבורות. (זאת אם לא מביאים בחשבון את שביל האינדיאנים הישן דרכו עברו מחפשי הזהב ליוקון ולקלונדייק, שתמיד מזכירים לי את ג'ק לונדון ואת צ'רלי צ'פלין). בהיינס נכנסנו למכבסה המציעה לעוברים בדרך גם מקלחת בדולר וגם חטיפים שונים. בעלת המקום לא נמצאת בדרך כלל ואתה אמור לשרת את עצמך. מכונת הכביסה נתקעה. מה עושים? אישה מקומית שעברה שם (התחנכה בפנימייה בשוויץ והעדיפה לגור בהיינס) התרוצצה משך 15 דקות בחיפושים אחרי בעלת המקום שהגיעה לעזור). 

סטיוארט- ויידר קנדה/ ארצות הברית.

בתמונה: היימס, אלקסקה.

-בגוסטבוס אלסקה שאין לה שום חיבור לעולם מלבד קו מעבורות ושדה תעופה יצאנו בסירה לחפש לוויתנים במפרץ הקרחונים. הקפיטן הסביר לנו שהוא אוהב ביותר ניזילנדים וישראלים . עד כדי כך המקום נידח.

-בקוטאוואנגה, קולומביה הבריטית (קנדה) נתקלו באיש בודד שכיסח את העשב בצד דרך העפר. שאלנו אותו מה אפשר לעשות באזור והוא הראה לנו שביל המקיף את העיירה אבל הוסיף ואמר שתוואי השביל לא ברור שכן לדעתו כבר שנים לא עברו בו. העיירה הולכת וננטשת והצעירים לא נשארים. אכן אחרי כמה מאות מטרים השביל נבלע עי הצמחייה .

-לסטיוארט- היידר (למעשה ישוב אחד קטנטן חלקו בארה"ב וחלקו בקנדה) רק כביש יבשתי אחד ,לקנדה, אבל גם בו ישנן מכוניות קלסיות. ראה תמונה ……

קנאב יוטה ובלאף יוטה הן שומקומות כרוחי. קנב למשל לא עומדת בקריטריונים הפורמלים המזכים עיירה בתואר נידחת, היא אומנם מבודדת (על הדרך בין פארק ציון לגרנד קניון) אבל אוכלוסייתה לא קטנה מספיק. נחמה מספרת לי שבספרו האחרון של הסופר ההולנדי הרמן קוך ("המעידה") נאמר שבקנאב יש שתי מסעדות (נדמה לי שראיתי שלוש). זה בוודאי  יותר מדי לעיירה נידחת. למרות זאת רוח הנידחות שוררת במקום.

העיירה שמשה במשך שנים מרכז הפקות לסרטי המערב הפרוע והרחוב הראשי מלא פסלים ואזכורים אחרים לכך. התאכסנו במה שנראה המוטל היחיד במקום, שבו התארחו כל גדולי שחקני המערבונים ששמותיהם מתנוססים מעל המשקופים. קיבלנו את החדר של סמי דיוויס גוניור. בשטח המוטל ישנו אסם ישן ובו מוקרן מדי יום בשעה חמש סרטון חינם. צפינו, איך לא, בסרט דוקומנטרי על תעשיית המערבונים.

קנאב

לגבי בלאף אין שום ספקות, זו הנידחות במיטבה. העיירה נמצאת על הדרך בין מואב יוטה לבין עמק המונומנט אריזונה. למעשה, כמה קילומטרים מן העיירה מתפצל הכביש ואפשר גם לנסוע אתו דרומה מאות קילומטרים במדבר לקניון דה צלי. באמצע הדרך הזו נמצא נווה מדבר נוסח אמריקה. 

כדי למצוא את ה"מוטל" שלנו נעזרנו בזוג מקומיים, היחידים שגילינו בדרך עפר צדדית. הם טרחו והראו לנו את הדרך עד המוטל. בבלאף יש קפה\מסעדה אחד וכמובן תחנת דלק אליה צמודה חנות נוחות. חזרנו שוב ושוב לחנות לקנות מזון עד שהמוכרות האינדיאניות כבר זיהו אותנו. באחת הפעמים הזמנו המבורגרים והתבקשנו לחזור אחרי חצי שעה, שכן לכבודנו המוכרת נאלצה להדליק את מתקן ההמבורגרים, כנראה זו הפעם הראשונה באותו היום. ניצלתי את הזמן לצפייה בנשרים שהגיעו למנוחת לילה על עצים מאחורי החנות. את בעל המוטל שלנו לא ראינו כלל משך יומיים. הוא השאיר לנו מפתחות בכניסה לחדר. (היו רק שני חדרים, ראינו מכונית חונה לפני החדר השני אבל לא ראינו אנשים). 

בלאף

מואב יוטה היא עיירה גדולה שהייתה פעם שום מקום וירדה מגדולתה. למרות זאת נותר בה משהו מרוחה של עיירה קטנה. לצד הכביש הראשי ישנן הרבה גרוטאות. מה שעניין אותי באופן מיוחד הוא מכונה דמוית קטר (ראה תמונה….). המכונה דומה מאוד לקטרים הראשונים של סטיבנסון מראשית המאה ה-19, אבל מהתבוננות בגלגלים נראה שאם זה  אכן קטר הוא לא היה מיועד למסילות המוכרות לנו. (תמונה של מכונה דומה בעיירה היינס הראיתי קודם).

מואב, יוטה.

המקום הנידח ביותר בטיול הנוכחי היה כנראה הישוב הנקסוויל. על מנת להגיע אליו יש לנסוע כשעה וחצי מפרוטה יוטה מקום נידח כשלעצמו – ישוב מורמוני שננטש אחרי מלחמת העולם השנייה ונמצא בגבולות הפארק הלאומי קפיטול ריף, או כשעתיים מן הישוב גרין הקרוב למואב. (ראה תמונה…) בכל הדרך מפרוטה לגרין אין דבר, ממש שממה, חום כבד ואור מסנוור. בישוב עצמו יש תחנת דלק וחנות. כל מה שאני יכול לספר על הישוב הוא שהמוכרת הידידותית הגיעה למקום מקולורדו והיא יכולה לחקות דיבורים בעברית. לצערי אין במקום מכוניות ישנות אבל יש בתים הרוסים שמהווים פיצוי מסוים.