"מסע מוצלח לא מסתיים לעולם,
הקילומטרים כן.
אך הזמן נשאר חקוק בתוכך
הופך חלק ממך.
בסוף המסע אינני מרגיש מנצח,
אלא יותר אסיר תודה.
כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה."

(אברהם חלפי)

מכירים את ההרגשה המוזרה הזאת שמרגישים בבטן כשהטיול עומד להסתיים? אני מרגישה כל כך הרבה דברים בבת אחת.

במטוס חזרה אני עוצמת עיניים. נותנת למראות, לריחות ולצלילים להיספג בתוכי. אבל אז הטייס מודיע בכריזה שבקרוב ננחת, חגורת הבטיחות נחגרת, מחיאות כפיים, רצים לאסוף מוצרים מהדיוטי, ואת המזוודה, ולקחת את הרכב, ולעשות כביסה ולפרוק והכל מהר, כי מחר כבר עובדים ויש המון  להשלים…. וחוזרים לשגרה.

חושבת לעצמי: איך אפשר לשמר אותו, את הקסם? שלא יתפוגג כל כך מהר. איך לעשות שמשהו מהמסע הזה ימשיך לעבור בתוכי, גם כשאני כבר לא בתוכו?

מהמקום הזה, החלטתי לכתוב את הבלוג הזה.

כשאני כותבת, המילים ממתיקות את היומיום, ההרגשה המיוחדת הזאת של הטיול, ההתרגשות, נמהלת בשגרה ומשמחת. אני משחקת עם הזיכרונות, נוגעת בשמות בשפה הזרה, ממיינת תמונות ומגלה בהן דברים שלא ראיתי במבט ראשון.

אז… נעים מאד, תודה שהצטרפתם(ן).

אני ריבה, ירושלמית מבטן ומלידה, נשואה לדנדי ואמא של עומרי עידו ועודד.

את תאוות הנדודים, קיבלתי בלי שום ספק מאמא ואבא. שבועות ארוכים באוהל, נסיעות ארוכים בקמפרוואן  מצטופפים ברכב הקטן, מסעות שעיצבו את חיי כילדה. הקדשתי להם עמוד משלהם ששמו "סבא איציק כותב ומצלם" ובו סיפורי טיול וצילומים מרהיבים שצילם אבא שלי.

בחיי היומיום אני לא עוסקת בתיירות. אני עו"ס ופסיכותרפיסטית ומתפרנסת מטיפול. למרות השוני הגדול בין התחומים, אני אומרת תמיד שטיפול הוא כמו מסע, רק במרחב אחר. את הבלוג הזה אני מקדישה לכל המסעות באשר הם, אלה שבפנים ואלה שבחוץ.

מזמינה אתכם להצטרף אלי.

 

close

נישאר ידידים?