סיור במועדון הפוסיקאט בתל אביב

העבודה הראשונה שמצאתי כשסיימתי את לימודי העבודה הסוציאלית, הייתה בלשכת הרווחה ברמלה.

התקבלתי אז לעבוד כעו"ס ילדים בסיכון של שתי שכונות: שכונת ויצמן ושכונת ג'ועריש.

ביום הראשון לעבודה, קיבלה אותי המנהלת והובילה אותי למשרד עם קירות מתקלפים מרטיבות, שולחן קטן וארון גדול ובו מאות תיקים חומים.

"שיהיה בהצלחה!" חייכה אלי המנהלת "מחכה לך כאן הרבה עבודה".

הדיווח הראשון שהייתי אמורה לטפל בו היה על אם חד הורית שעוסקת בזנות. בדיווח נכתב שבזמן שהיא מקבלת לקוחות בחדר, הילדים יושבים בסלון ומחכים שתסיים.

את הפגישה איתה, אני זוכרת היטב: את שיערה שנצבע בצהוב- מרק, עיניה הגדולות והעצובות. הייתי אז כמעט ילדה וגילה היה כפול מגילי.

 25 שנה שהיא עובדת בזנות ולהפסיק זה בלתי אפשרי.

למה בלתי אפשרי? שאלתי בקול סוציאלי. תמיד אפשר גם לבחור אחרת.

לפעמים להתבונן בעצמך לפני 25 שנה זה כמו להתבונן במישהי אחרת.

"אפשר שהבאר הייתה עמוקה מאד, או אולי היא נפלה לאט לאט. כך או כך היה לה המון זמן להביט סביבה בעוד היא נופלת ולשאול את עצמה מה יקרה בעוד רגע"

 (לואיס קרול מתוך "עליסה בארץ הפלאות").

נזכרתי בה השבוע כשירדתי במדרגות הלוליניות המעופשות של מה שהיה עד לא מזמן מועדון ה"פוסיקאט". המבנה העגול והיפה שנמצא בכיכר אתרים נמצא ממש על החוף ומהחלונות הגדולים שלו נשקף הים הכחול.

כשהייתי תלמידת תיכון, שכן במקום דיסקוטק בשם "הקולסאום" שהיה מקום בילוי למאות צעירים וסימל בעינינו את העיר הגדולה תל אביב.

בשנות התשעים הדיסקוטק נסגר, כיכר אתרים הפכה מוזנחת ושוממה וב-2012 נפתח במקום מועדון חשפנות גדול. אלפי גברים ביקרו בו: מסיבות רווקים, בילוי לפני או אחרי גיוס וגם סתם ערב בנים. בשיאו עבדו במועדון עשרות חשפניות מדי ערב. המקום המשיך לפעול גם אחרי שבלחץ של אירגוני נשים נשלל מהמועדון רישיון העסק שלו כמועדון קברט, בשנת 2018.

הסגירה הסופית של המועדון נעשתה אחרי שהשטח נמכר לקרן הנדל"ן JTLV  שרכשה אותו במטרה לבנות בו מגדלי יוקרה על שפת הים של תל אביב. תוכנית שזוכה להתנגדויות רבות ובשל כך מתעכבת. בינתיים, מופעלות במקום מגוון תוכניות חברתיות ובכלל זה,מפעילה עמותת "קמות מההריסות" סיורו אודיו במה שהיה פעם הפוסיקאט.

את סיור האוזניות יצרה האומנית עלית קרוייז והוא מתקיים בנפרד: גרסה אחת לגברים וגרסה שנייה לנשים.

הסיור מתחיל על המדרגות שמובילות לכניסה. צבעו הכחול- עז של הים, נערים ונערות עם גלשנים צבעוניים ומשפחות בדרך לחוף. אור השמש המסנוור ואוויר הים מתחלפים בבת אחת כשהדלת נפתחת ונכנסים פנימה.

הדבר הראשון שמכה בך עם הכניסה הוא ריח נורא של סיגריות, שלא ניתן להפטר ממנו והוא נדבק לשיער ולבגדים חודר לריאות ולמוח ומלווה אותך אל תוך היום. כמו אורח לא רצוי או מחשבה מטרידה.

הסיור עובר בין חדרים קטנים, כניסות ויציאות סודיות, מסדרונות אפלוליים ומעברים צרים. ההתרוצצות בין החדרים החשוכים והמצחינים עושה סחרחורת ומתישה. עד מהרה את לא ממש זוכרת איפה את נמצאת, ממש כמו במבוך מראות אפל.

המקום ננטש בחופזה ובין קירותיו, נותרו כעדים דוממים חפצים קטנטנים שמספרים את סיפורו של המועדון: שמלת ערב סגולה, נעליים מנומרות, פאה שצבעה צהוב-מרק.

ירידה למעמקי מועדון הפוסיקט

"אלוהים, כמה הכל היום מוזר! מעניין אם החליפו אותי בלילה. רגע, אנסה להיזכר: האם זאת אני שהתעוררתי הבוקר? נדמה לי שאני זוכרת שהרגשתי קצת אחרת. אבל אם זו לא אני, נשאלת השאלה מי אני, בשם אלוהים? אה, זאת החידה הגדולה!"

(לואיס קרול מתוך "עליסה בארץ הפלאות")

אחרי סיור ב"פוסיקט של מעלה", יורדים בהדרגה ל"פוסיקט של מטה". מדרגות צרות וחשוכות יורדות לחדרי ה vip הנסתרים, למחילות ולעולם תחתון, נסתר מן העין.

בחדר המנהל הזמן קפא מלכת. על הקיר רשיון עסק שהנפיקה עיריית תל אביב ותמונת קולאז' של כל בני המשפחה.

כאן המנהל היה מראיין את המועמדות ומקבל אותן לעבודה.

אני חושבת על הבנות שעבדו כאן כל ערב. אפשר ממש להרגיש את רוחות הרפאים שלהן מרחפות בחלל החדר התת קרקעי. מה חוו כאן? מה הרגישו? למה בחרו לעבוד כאן והאם בכלל הייתה להן בחירה?

חושבת על המושג "בחירה". כמה רבדים יש בו וכמה הוא מתעתע לפעמים.

הסיור לוקח אותנו אל בטן האדמה. לאט לאט אנחנו משתתקות וכל אחת שוקעת לפנימה של עצמה.

החדר התחתון ביותר סגור ואטום כמו מקלט, מיטת פוטון ומקלחת עם שמפו פינוק ורוד. מכאן אפשר רק לעלות.

חתולים מחשבים את קיצם לאחור

אחרי הסיור מתקיימת שיחת עיבוד עם מתנדבת ואני חושבת פתאום על האישה עם העיניים העצובות.

אחרי שנה בלשכת הרווחה ברמלה, החלטתי לעזוב. כשנפרדתי ממנה היא הזילה דמעה.

למה היא בוכה? חשבתי לעצמי. נכשלתי. לא הצלחתי לעזור לה. עדיין הילדים יושבים ורואים תוכניות כשהיא מקבלת לקוחות בחדר.

מאז עברו יותר מ-25 שנה. אני חושבת עליה מפעם לפעם: מה קרה מאז, ובת כמה היא היום, ומה קרה עם הילד שלה עם השיניים העקומות והחיוך המתוק.

הסיור מסתיים. אנחנו משאירות מאחורינו את העצב ויורדות אל הים. תל אביב הרי מחכה לנו.

ורק ריח הסיגריות שנדבק לבגדים ולשיער מלווה אותנו עד סוף היום.

תודה שליוויתם אותי היום בסיור שלי במועדון הפוסיקט. מטבע הדברים, מרבית הפוסטים בבלוג הטיולים שלי באווירה שמחה יותר. כדי להמשיך לטייל בתל אביב, ללמוד על ההיסטוריה שלה ועל הבתים המרתקים שלה, מזמינה אתכם לקפוץ בבלוג "חמושה בעדשה". : בפוסט "בכל זאת יש בה משהו- בתים יפים בתל אביב"

מוזמנים ומוזמנות להגיב, לשתף במחשבות ורעיונות בעקות הפוסט. בפינת התגובות כאן למטה.

אפשר גם להרשם כאן לרשימת התפוצה ואעדכן אתכם על סיורים, טיולים ודברים מעניינים שקורים.

לְהִתְרָאוֹת עַל הַדֶּרֶךְ