בין טיפול לטיול- סיפורו של מסע

תמונת נושא: "ידיים רושמות" של הצייר ההולנדי אשר.

הפסיכולוג הבריטי, דונאלד ויניקוט הוא אחד מהפסיכואנליטיקאים המוכרים והאהובים בעולם. אין כמעט מאמר או הרצאה בתחום הפסיכולוגיה שבהם הוא לא מצוטט בהרחבה והתיאוריה שלו מוכרת גם למי שלא ממש עוסק בתחום.

הכתיבה שלו עסקה בהתפתחות האדם, בחלומות שלו, בצרכים שלו ובאופן שהדברים מסתבכים מאד כשהדברים משתבשים לעיתים. לצד הכתיבה הפסיכולוגית שלו הוא גם עבד עשרות שנים בעבודה קשה  כרופא בבית חולים וטיפל במאות ילדים, דבר שאינו מובן מאליו. האם המגע היום יומי עם הורים וילדים בשטח חידד אצל ויניקוט את הרגישות המפורסמת שלו, או שמא האישיות המיוחדת שלו וחוויות ילדותו גרמו לו לרצות להישאר במגע ממשי ותדיר עם בני אדם? היכולת של ויניקוט להיות בו זמנית רופא ילדים על כל המשתמע מכך וגם פסיכואנליטיקאי, מבטאת ודאי דואליות שהייתה קיימת בתוכו.

צילם: איציק טל

ויניקוט נחשב ככותב מחונן, שכתיבתו עשירה, ציורית ורוויה בחשיבה פרדוכסלית:

הדרך לנפרדות עוברת דרך היכולת להתמזג, הדרך לשפיות עוברת ביכולת להרפות מהמציאות והדרך לחוש חי, אבל חי באמת, עוברת ביכולת לפלרטט עם החלקים המתים בנפש ובעולם.

בעולם של אמיתות מוחלטות וגדולות, ויניקוט היה מרותק מפרדוכסים בנפש האדם והבין שדווקא המתח שנוצר בין החלקים השונים יוצר חיוניות וספונטניות. ה"סדקים" האלה בשלמות ההוויה הפנימית מעסיקים אותנו רבות כבני אדם והם מסימני ההכר של אנושיות. אך גם מגע אינטנסיבי עם הפרדוכסים הפנימיים, לא יוכל להסתיים בפתרון ממשי.  כמו שאמר רבי טרפון:

"לֹא עָלֶיךָ הַמְּלָאכָה לִגְמוֹר, וְלֹא אַתָּה בֶן חוֹרִין לִבָּטֵל מִמֶּנָּה". (משנה אבות ב טז)

ויניקוט, כמו רבי טרפון, ממליץ לנו לא לפתור את הפרדוקסים אלא לשחק איתם.  "האמת בפרדוקס אינה באחד מקטביו אלא במרחק בינהם". (מתוך "משחק ומציאות").

בין המציאות החיצונית, הממשית, שנענית לכללים פיזיקליים ברורים לבין המציאות הפנימית, הסובייקטיבית והחמקמקה, יש אזור ביניים אותו כינה ויניקוט "מרחב מעברי". 

המושג "אובייקט מעבר" אותו טבע ויניקוט, הפך כבר מזמן למושג מוכר לכלל הציבור. אובייקט המעבר  הוא חפץ שאותו מאמץ התינוק. (אצל מרבית הפעוטות מדובר ב "שמיכי", דובון או מוצץ, אבל ראיתי כבר פעוטות יצירתיים יותר…😉), חפץ שמסמל את מרחב הביניים בין ה"בפנים" ל"בחוץ". אבל לא רק ילדים זקוקים למרחב ביניים, גם מבוגרים זקוקים לו והוא מקבל ביטוי ביצירה, כתיבה, עיצוב, משחקים ו… כן, גם בטיולים.

צילם: איציק טל

המרחב הטיולי אוצר בתוכו ים של פרדוכסים, אולי יותר מכל מרחב אחר.

פעם, לפני שנים, הייתי עם הבן שלי במוזיאון. תיירת מזדמנת עצרה אותנו לבקש הכוונה. עצרנו לפטפט עמה מעט והיא הלכה לדרכה.

"איזה כיף לה" אמר לי הילד "היא בחו"ל עכשיו".

חו"ל הוא לא רק מקום פיזי וממשי. הוא גם מקום מנטלי. הוא state of mind.

אין חוויה מעברית כמו ביקור ב"טרמינל בלה מיה" (כמו בשיר של מאיר אריאל), מקום שהוא לא ממש בארץ ולא ממש בחו"ל, לא ממש חלק מהשגרה אבל עוד לא ממש חופשה.

טיולים מאפשרים לנו להרפות מהמציאות היום יומית, מהמוכר, ולחוות הרפתקאות, ריגושים ומפגשים חדשים. מי מאתנו לא חלמה על מסע במקום לא מוכר? על "רוד טריפ" בלי יעד ברור ובלי לוח זמנים מעיק? על גילוי מרגש של אתרים מיוחדים, תרבויות נידחות  או אי שאף ישראלי עוד לא הגיע אליו? (או לכל הפחות- לא כתב עליו בבלוג… 😉). אם כך, למה אנחנו חוזרים שוב ושוב, כמו עדר לאותם אתרי תיירות מוכרים, שחוקים ועמוסים. בערים כמו ברצלונה למשל, יש שישה תיירים על כל תושב מקומי. במלון נפגוש את החדרנית או הפקיד ונחליף איתם מילות נימוס ותו לא.

אם כך, האם החוויה האותנטית נמצאת דווקא ביעדים אקזוטיים יותר? כפר קטן בזנזיבר, שבט נידח בברזיל?

באופן פרדוכסלי דווקא מטיילים שאוהבים את הטבע, לפעמים מכלים אותו. טיסות במטוסים ואוטובוסים מזהמים, טיולי ג'יפים, תיור יתר בשמורות וכו'. 

האם הזמנת לינה כפרית בבית פרטי בכפר פחות פוגענית מהזמנת חדר במלון? יתכן. כמי שהתנסתה בטיולים במקומות נידחים, לעיתים החוויה שם מורכבת. פערי שפה, תרבות ומעמד יוצרים מחיצות שלא קל למוסס אותן. לעיתים עצם התיירות הנכנסת לאזורים אלה, משנה את המרקם החברתי שלהם. כך למשל ביקור ב"שבט ארוכות הצוואר" מנציח מנהג שכמעט בוודאות היה נעלם אילולא היו גדודי תיירים  מתמרצים את המקומיים להמשיך בו. כמה פעמים ביקרתי בכפרים כאלה: המקומיים פוצחים בריקודים "מסורתיים" ומראים לנו בתים "אותנטיים". תחושה "קולניאליסטית" משהו. לאחרונה ביקרתי עם עודד בג'סר א זרקא. מיזם ההוסטל של ג'וחא הוא מיזם שנועד להטיב עם תושבי העיר ולספק פרנסה.  אלא שתחושה חודרנית ליוותה את הביקור. אישה זרה ולבנה בעיר לא לה.

צילם: איציק טל

במאמר "עצמי אמיתי- עצמי כוזב" (מתוך ספר שנושא את שם המאמר) מתייחס ויניקוט לחלק האותנטי, המחובר והיצירתי באישיות. בסביבה מחניקה, לא מותאמת לצרכי הילד או דיכאונית, קשה לשמור על חיבור לגרעין החמקמק הזה ובמקומו נוצרות שכבות על שכבות של הגנות ושל ריצוי. ויניקוט מכנה זאת "עצמי כוזב". אדם כזה יכול לתפקד, ללמוד, לעבוד ולנהל אורח חיים נורמטיבי, לפעמים אפילו נורמטיבי "מדי" אלא שבפנים תציק לו חוויה של ריקנות, שיממון ושעמום. מכיוון שמדובר בתכונה שנמצאת על רצף, לכל אחד מאתנו יש בתוכו חלקים "שוממים" שהוא מחפש להחיות. 

"לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל

טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה"

(מאיר אריאל)

האם טיול יכול לפעמים להחיות אזורים שוממים בנפש? אין ספק שחיי השגרה מכניסים אותנו לתוך תבניות. טיול יכול להפגיש אותנו עם יצירות אומנות, עם תרבויות ונופים שונים. דווקא בסביבה זרה, לפעמים מתאפשר לנו להתחבר למשהו בפנים, לגלות דברים על עצמי.

לא תמיד הגילוי בהכרח נעים. מי לא מכירה את החוויה של נסיעה עם בן זוג שמסתיימת במריבה כואבת, באכזבה מתגובות של הילדים או מפגש מפוקח עם דברים שבחיי היום יום אפשר לדחוק הצידה.

"אומרים שלא רחוק מחדרה
בין הים לבין החולות,
יש מקום שבו זורחת השמש,
בלילות.

רק אצלנו לא תמיד היא זורחת,
רק אצלנו משום מה אור חסום,
יש אנשים שהתרגלו לחיות ככה,
איזה אבסורד.

מה לעשות, אני כבר לא יודע,
אולי יש איזה סוד,
שיודעים רק מעטים.
אה… כמו אדיוט,
אני רץ תמיד אחריה,
ואומר לה: "בואי, ותהיי איתי".

אומרים שעיתונים משקרים כי,
האמת נמצאת בינך לבינך,
ולאן שלא תיסע אתה לוקח רק,
את עצמך".

שלמה ארצי

לכל אחד יש חבר כזה: הוא מתקשר באוגוסט ומציע להזמין טיסה לחול המועד פסח. הוא מציע כמה אופציות, מסביר מה העלות בכל אחת מהחברות שטסות ליעד, מזמין את הכרטיסים עבור כולם, קונה ספר על האזור ואחר כך עוד אחד (כי הראשון לא מקיף מספיק), חורש את כל אתרי האינטרנט, מזמין כמה מלונות עבור כולם וזוכר לבטל את מה שלא צריך, מכין מסלול בקובץ "אקסל", עם מחירים, שעות פתיחת אתרים, המלצות למסעדות. מכין מפה מפורטת ב"גוגל מפס" ומסמן בצבעים שונים אטרקציות על המפה.

אנחנו זורמים איתו, ברור. לא השתגענו להיתקע בלי מלון בלב ריו דה ז'נרו או ניו יורק. 

למי אין פנטזיה לתפוס אומץ, לאלתר ופשוט לנסוע. לנסוע שעות בכבישים נידחים ולעצור באיזו עיירה קטנה, למצוא אכסניה וללון שם. על הדרך. הנסיעה בכבישים נותנת אשליה של תנועה, של התקדמות. למי שמרגיש תקוע זאת יכולה להיות חוויה מרפאת. לפעמים נכון להעז, לשהות באי הידיעה, בערפול בלי לסגת לתבניות המוכרות והבטוחות.

כדי להיות מטפל טוב נדרשות שנות הכשרה מפרכות בהן קוראים עשרות אם לא מאות מאמרים וספרים, מקבלים הדרכה ולומדים ממטפלים מנוסים. הקולות החיצוניים האלה, מופנמים אט אט והופכים להיות חלק מאתנו. כמו מזון שאוכלים והוא מתפרק בגוף והופך לחלק ממנו, בונה אותו.

כדי להצליח בטיפול נדרש לפעמים לרדת מהשביל הסלול. לשקוע בבוץ עד צוואר, לחוש את דקירות הקוצים ולמעוד ממכשולים. כדי להיות מטפל טוב, חשוב שהמטפל ימצא לעצמו קול מיוחד שמשקף את חוויות החיים שלו והדרך שלו בעולם, קול שתמיד מהדהד קולות של האחרים.

יעדו של אדם הוא לעולם לא מקום, אלא דרך חדשה להתבונן בדברים" (הנרי מילר)

FOMO 

Fear Of Missing Out או בקיצור "פומו", הוא מונח שמבטא תופעה רגשית מוכרת לכולנו: פחד מהחמצה. לא ראית "סיפורה של שפחה"? לא קראת את הפוסט? לא שמעת מה יאיר נתניהו כתב בטוויטר? פספסת הודעה, פספסת הזדמנות עסקית, פספסת שיחת טלפון. אולי יש בחור יותר משכיל, יותר עשיר, יותר מצחיק מעבר לפינה.  

פעמים רבות גם טיולים מתאפיינים ב"פומוניזם": לעשות ✔, לראות את כל "אתרי החובה", להספיק הכל, לצלם מכל הזויות, להעלות לאינסטוש, לפייס לבלוג, לשלוח בוואטס אפ.

מחלת הקורונה גרמה לרבים מאתנו לרדת מהקרוסלה. בעל כורחנו חזרנו הביתה. אין אירוע שמצער להפסיד, אין טיסה להספיק והטרמינל שומם.

אז מה אני מאחלת לנו עם פרוש השנה החדשה? שנדע למצוא מרחבים מעבריים ויצירתיים, לחזור הביתה ולהעריך מחדש את הדברים המוכרים. למצוא בהם חן ומשמעות חדשה.

ושתהיה שנה טובה ומתוקה.